פרק 264: על נגישות ורגישות

היעדר נגישות, פגיעה בהטבות וחשש של מעסיקים - הם רק חלק מהמכשולים שבעלי מוגבלויות פוגשים בדרך למציאת עבודה מספקת. איך זה שלמרות ההתקדמות בחקיקה ובמודעות, הם עדיין נותרים מאחור? פרק לזכרו של נתנאל יהודה הלוי

מגיש: אלון אמיצי, עורך: תומר מיכלזון, עורכת סאונד: רחל רפאלי, מפיקה: ליהיא צדוק

תמלול הפרק:

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הֶסכֵּתִים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

חנוך דאום מתוך טאבו: אם לי היתה חֶברָה, אני ישר הייתי לוקח את נתנאל לעבודה, אבל לא מגלה לאף אחד שהוא נכה (צחוק ברקע), הייתי אומר שהוא איש רגיל ומשתמש בו כדוגמא: תראו את נתנאל! לא קם כל היום הכיסא, להיות כמוהו, לא הולך להפסקת שירותים, לא הולך לסיגריה, לא הולך בכלל! (צחוק ברקע).

אלון אמיצי: היי, אתם ואתן על חיות כיס, והיום יהיה לנו פרק קצת שונה. אני רוצה שתכירו את:

נתנאל: נתנאל יהודה הלוי, בן 31, מתל אביב, בן-אדם עם מוגבלות, יושב בכיסא גלגלים ממונע, נולדתי עם ניוון שרירים.

אלון: את נתנאל בהתחלה הכרתי מהרשת. הוא היה אישיות עם המון דעות נוקבות על כל דבר.

נתנאל: אם אני הולך ברחוב, אני שומע צקצוקים כאלה – "נכים הם מסכנים, חלשים, עצובים, מדוכאים, אין להם עבודה, הם כל היום בבית, הכל חשוך, אַי אַי אַי, מסכנים". אתה שומע את זה וזה מאוד מעליב.

אלון: פגשתי אותו ביולי האחרון כי רציתי שיספר לי על החוויות של אדם עם מוגבלות שמנסה להשתלב בשוק העבודה.

נתנאל: אני מחפש עבודה כי יש לי חלומות, יש לי שאיפות, הן עולות כסף, ואני רוצה להתפרנס, ובסוף אני חושב שתעסוקה זה גם סוג של ביטוי עצמי, של משמעות. אני רוצה לקום בבוקר ולדעת שאני קם לעשייה כלשהי.

אלון: במשך יותר משנה הוא חיפש ללא הצלחה עבודה שתתאים לכישוריו.

נתנאל: הניסיון שלי בעולם העבודה הוא בעיקר בתחום הדיגיטל, בתחום של מדיה. זה העולמות שלי, למדתי פרסום, קופירייטינג, ומה שאני מחפש זה בעולם הדיגיטל.

אלון: נתנאל היה חבר בעמותות כמו לינק 20 ובית הגלגלים, הוא היה יוצר ברשת. הוא עשה סרטונים, בין היתר, גם בכאן. כשנפגשנו בפעם הראשונה היתה לנו שיחה מרתקת, ועוד מעט תשמעו חלקים ממנה. קבענו בסוף שהוא ימשיך לעדכן אותי במסע שלו למצוא עבודה. אלא שבספטמבר, חודשיים אחרי שנפגשנו, נתנאל הלך לעולמו. מעבר להיותו פעיל חברתי, הוא גם היה אדם אהוב מאוד, והמוני אנשים הגיעו להיפרד ממנו בפעם האחרונה בבית הקברות בראש העין.

גל שיוביץ: מה שהכי עצוב לי, שכאילו הוא נפטר והוא לא הצליח למצוא עבודה. וזה הכי מכווץ.

(מנגינה)

אלון: אז השבוע ב"חיות כיס" הסיפור של נתנאל. ננסה להבין איך למרות הפתיחות והמודעות שגדלה לשילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה, עדיין מדובר במשימה קשה וכמעט בלתי אפשרית עבור רבים. ננסה להבין איך מגיעים למצב שאם משיגים עבודה, מפסידים כסף. איך החובה לנגישות נשארת בעיקר על הנייר ועד כמה חשובה העבודה, מעבר לרק משכורת.

(מנגינה)

את הקריירה המקצועית שלו התחיל נתנאל, כמו הרבה אנשים עם מוגבלויות, בהתנדבות.

נתנאל: נולדתי עם ניוון שרירים, מגיל קטן בעצם, מגיל אפס, ואני מתמודד עם זה די טוב. צבא – התגייסתי, התנדבתי לשירות שנתיים, בחיל האוויר.

אלון: אחרי שנתנאל השתחרר, הוא נמשך לכיוון של פעילות חברתית מתוך רצון לעזור ולתרום מהניסיון שלו.

נתנאל: זכרתי את התהליך הארוך שלקח לי להתגייס, התחלתי לעזור לחברים, לאנשים שאני מכיר, זה הלך והתפשט, והיום אני עושה את זה כבר כמעט עשור – מלווה צעירים וצעירות עם מוגבלות לצה"ל.

אלון: האקטיביזם בער בנתנאל, אבל הוא לא היה מועסק במשרה מלאה. ובסוף גם הוא, כמו כולם, היה צריך לשלם שכר דירה.

אחרי שנתקלתי בתכנים שנתנאל שיתף ברשתות על חיפוש העבודה שלו, יצרתי איתו קשר וקבענו להיפגש באולפני התאגיד ולהקליט את השיחה שלנו. אבל בכניסה לאולפן חיכה לנו אתגר.

נתנאל: יש מדרגה בכניסה, מדרגה קטנה אבל היא משמעותית. מעבר לזה, כאילו באמת די נגיש פה. נגיש, גם אם צריך להזיז דלת וכאלה, האנשים פה מאוד אדיבים ומאוד מבינים עניין ועוזרים.

אלון: ובאמת בניין התאגיד הוא יחסית נגיש ועובדים בו גם אנשים עם מוגבלויות. אבל נגישות זה לא מובן מאליו בכל מקום. וכאן מתחילה הבעיה של אנשים עם מוגבלויות במציאת עבודה, כי איך אפשר לחפש עבודה אם מקום העבודה שתתקבל אליו בכלל לא נגיש.

אתה מרגיש שהמוגבלות שלך מפריע לך במציאת העבודה או שלא?

נתנאל: כן, כן. בעיקר במקומות שהם לא נגישים. כל מיני גופי תקשורת שנמצאים במקומות שאין לי אליהם תחבורה ציבורית נגישה, או כל מיני חברות שאין להן את כל הפסיליטיס שאני כאדם עם מוגבלות צריך. זאת אומרת, מקומות שהמשרדים לא נגישים, אולפני הקלטות לא נגישים. אני כאדם שרוצה לעסוק בזה – זה לא נגיש.

תמר בן שושן: באחת המשרות שהוא התעניין, לקח איזה כמה שבועות עד שהוא הצליח לקבוע ראיון, פשוט מהסיבה שהתקשו למצוא מקום נגיש לראיון. זאת אומרת, אפילו עוד לפני שדיברו על היכולות שלו ועל מה שיש לו לתת, כבר היו מכשולים.

אלון: זאת תמר בן שושן. היא היתה בת זוגו של נתנאל.

תמר: אבל נתנאל תמיד היה מאוד-מאוד אופטימי, וכל משרה שהוא ראה הוא היה בטוח בעצמו שזה יקרה. לא ממקום נאיבי בכלל, פשוט כי מה שתלוי בו, הוא עשה בצורה הטובה ביותר. הוא למד, הוא עבד קשה בשביל להשיג את הדברים שחשובים לו.

נתנאל: כשאני מגיש קורות חיים למקום ומגלים עניין סוף-סוף, אני אני מתלהב. ואז אני שואל: יש נגישות? ואז: רגע, מה? וישר אומרים לי: תשמע, אתה מתאים, אבל לא נגיע לנגישות פה. ואני תמיד ככה לפעמים אומר: אוקיי, בואו ננסה למצוא אולי פתרון אחר, אולי ראיון, ואז אני אעבוד חלקית מהבית או איזה משהו כזה. אז זה פחות זורם להם.

אלון: ומה שנתנאל מתאר פה, הוא דבר בעייתי בעיני החוק. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע שאי ביצוע התאמות נדרשות זו אפליה אסורה בחוק. אבל כמו בהרבה חוקים, גם כאן יש חריגים.

יובל וגנר: כשהתחלנו את הדרך בקידום הנגישות, הבנו שאין חקיקה. ודבר ראשון שעשינו, התחלנו לחוקק חקיקה שתחייב את נושא הנגישות.

אלון: זה יובל וגנר, מייסד עמותת נגישות ישראל. הוא עצמו נולד כבן לנכה צה"ל. כשגדל הוא התגייס לקורס טיס ושם נפצע בתאונת מסוק שהותירה אותו משותק מהצוואר ומטה. נקודת המבט שלו השתנתה בשנים שאחרי התאונה, וזה נהיה יותר ויותר ברור לו שישראל מדינה לא נגישה.

יובל: כתבתי מכתב לעזר ויצמן, נשיא המדינה באותם ימים, ועזר ויצמן – אחרי שקיבל את המכתב – התקשר אליי ופקד עליי להקים עמותה שתהפוך את ישראל לנגישה. ומאז זה הפך למפעל חיי.

אלון: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מ-1998 מחייב בתי עסק להיות נגישים, בין אם זה בהתקנת שירותי נכים או מעליות למקומות בהם זה נדרש. אבל אם אתם מאזינים לזה ונזכרים בכל מיני מסעדות ומועדונים ומשרדים שהייתם בהם, שלא היה בהם מעלית או שירותי נכים, אז אתם כמובן לא דמיינתם. המצב הזה מתקיים מכמה סיבות. אחת מהן היא כי החוק מגדיר יוצאי דופן שפטורים מהחובה הזו.

יובל: החקיקה מאוד מאוזנת. לצד הדרישות שלה, היא באה ואמרה: מבינים שיש כל מיני אילוצים.

אלון: הנתונים של נציבות השוויון שאוכפת את הנושא, מציירים תמונה עגומה. הנציבות עושה בשנה בין 800 ל-1,000 בדיקות של עסקים לראות אם הם עומדים בחובת ההנגשה. ב-2021, 75 אחוזים מהעסקים שהם בודקים היו בהפרה.

ומה לגבי המגזר הציבורי? במגזר הציבורי אין פטורים כי הוא אמור לשרת את כל הציבור. כלומר, אם יש בעיה הנדסית במבנה, אז שיעברו מבנה. הם לא יכולים להשתמש בזה כתירוץ. אבל המגזר הציבורי לא עמד בדדליין שלו וקיבל הארכות אחרי הארכות, ואי עמידה בזמנים שהוגדרו בחוק זה לא עניין של מה בכך. אם יש בנייני עירייה או משרדים ממשלתיים שלא עומדים בתקן הקבוע בחוק, הם בעצם הופכים לעבריינים, זה חושף אותם לתביעות על כך שהם מפירים את החוק, גם אם הם הממשלה.

יובל: ואז עלו על פטנט. מנצלים את חוק ההסדרים להארכת זמנים.

אלון: חוק ההסדרים הוא חוק שעובר כמעט כל שנה יחד עם התקציב, והוא בעצם מכיל אסופה של חוקים ותקנות שלא בהכרח קשורים זה לזה. הדבק המאגד ביניהם הוא שהם נקשרו ביחד לתקציב כדי שכל אחד מהם יעבור. כי אם הם לא עוברים, אז התקציב לא עובר. וזה לא יכול לקרות. חוק ההסדרים זאת הזדמנות מצוינת להעביר איזה פסוק בחוק שיציל את הממשלה והמגזר הציבורי מלהפוך לעבריינים.

יובל: כדי שלא יהיו במעמד כזה, הם בעצם הלבינו את החקיקה, והאריכו לעצמם זמנים.

אלון: נכון לעכשיו, נראה שהמשרדים הממשלתיים עומדים ביעד והם לא צפויים לדחוף עוד דחייה בחוק ההסדרים. אבל 200 רשויות מקומיות מתוך סך הכל של בערך 250, ימלאו את חובת הנגישות שלהן רק ב-2026.

נתנאל: כשהממשלה שלנו, שר האוצר מבקש בחוק ההסדרים לדחות את חובת הנגישות עוד כמה שנים טובות, אז למה שחברה מסחרית ציבורית לא תעשה את זה.

אלון: ונגישות היא בעיה לא רק במקום העבודה עצמו. זה מתחיל עוד כשיוצאים מהבית.

נתנאל: אחד החסמים הגדולים, באמת, לחוסר תעסוקת אנשים עם מוגבלות, הוא ניידות. יש הרבה מקומות שאין בהם אוטובוסים נגישים.

אלון: נתנאל הוביל מאבק לתחבורה ציבורית נגישה בתור ראש גרעין תחבורה ציבורית בעמותת לינק 20.

נתנאל: בתור דוגמא, אני גרתי אצל ההורים ב